דילוג לתוכן העיקרי

מי הוא ישוע, ומדוע הוא כה חשוב?

דמות בודדת המייצגת את ישוע צועדת לעבר השמש העולה ומשקיפה על נוף רחב ידיים ובו אנשים רחוקים ושבילים מפותלים, בסמל לתעלומת זהותו ולהשפעתו העמוקה על האנושות.

מי הוא ישוע?

אדם? נביא? בן אלוהים, או אלוהים בעצמו? האם יש בו משהו מיוחד באמת?

הוא היה אבן הפינה שהבונים החמיצו, שנדחתה בידי מומחי התורה, אבן שגרמה לאנושות להיכשל. ועם זאת הוא הפך לאדם המפורסם ביותר שחי אי פעם על פני האדמה. חייו ותורתו חילקו את האנושות לשלוש דתות אברהמיות גדולות.

מה מיוחד כל כך במה שעשה למען האנושות? איך זה קרה, ומדוע? בואו נגלה.

עבד שהובטח מזמן

כ-700 שנה לפני ישוע תיאר הנביא ישעיהו "עבד" של אלוהים שעתיד לבוא. שימו לב איזה סוג של כוח הובטח.

הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי נתתי רוחי עליו משפט לגוים יוציא׃ לא יצעק ולא ישא ולא ישמיע בחוץ קולו׃ קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יכבנה לאמת יוציא משפט׃ לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט ולתורתו איים ייחילו׃
( יְשַׁעְיָהוּ 42:1-4 )
כה אמר האל יהוה בורא השמים ונוטיהם רקע הארץ וצאצאיה נתן נשמה לעם עליה ורוח להלכים בה׃ אני יהוה קראתיך בצדק ואחזק בידך ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים׃ לפקח עינים עורות להוציא ממסגר אסיר מבית כלא ישבי חשך׃
( יְשַׁעְיָהוּ 42:5-7 )

עבד שאינו צועק לא היה מה שאנשים ציפו לו ממושיע. כוחו יבוא מעדינות, ומשליחות רחבה יותר מעם אחד: "אור גויים". ישעיהו כתב בימי מלחמה וגלות, כשהתקווה הייתה שברירית, והפסוקים האלה הפכו לאחת ההבטחות היקרות ביותר בכתבי הקודש היהודיים.

ללא יתרונות

עכשיו מתאר ישעיהו את כל דרכו של העבד, וההפתעה היא עד כמה פשוטה היא מתחילה.

הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד׃ כאשר שממו עליך רבים כן משחת מאיש מראהו ותארו מבני אדם׃ כן יזה גוים רבים עליו יקפצו מלכים פיהם כי אשר לא ספר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו׃
( יְשַׁעְיָהוּ 52:13-15 )
ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה לא תאר לו ולא הדר ונראהו ולא מראה ונחמדהו׃
( יְשַׁעְיָהוּ 53:2 )

זהו לב הסיפור: ישוע בא ללא יתרונות מיוחדים. התנ"ך אינו מתאר את פניו או את מבנה גופו, וישעיהו אומר שדבר במראהו לא נועד למשוך קהל. העיוות בישעיהו נ"ב 14 מתאר מה שהצלב עשה לו, ולא את מראהו הרגיל. לא היה לו קול רעם, לא ארמון מלכותי, לא עושר, לא צבא. כל מה שזכה בו, זכה בו באהבה, באמת ובענווה. לכן סיפורו עדיין מגיע לאנשים שאין להם יתרונות משלהם: העניים, הנשכחים, הרגילים. אם אי פעם הרגשתם שאיש אינו מבחין בכם, שימו לב איך הוא התחיל.

מבוזה, ובכל זאת נושא את כאבנו

מגילות ים המלח כוללות העתק של ישעיהו בן יותר מ-2,000 שנה, ולכן המילים האלה נכתבו בבטחה לפני שישוע נולד.

נבזה וחדל אישים איש מכאבות וידוע חלי וכמסתר פנים ממנו נבזה ולא חשבנהו׃ אכן חלינו הוא נשא ומכאבינו סבלם ואנחנו חשבנהו נגוע מכה אלהים ומענה׃ והוא מחלל מפשענו מדכא מעונתינו מוסר שלומנו עליו ובחברתו נרפא לנו׃ כלנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו ויהוה הפגיע בו את עון כלנו׃
( יְשַׁעְיָהוּ 53:3-6 )
נגש והוא נענה ולא יפתח פיו כשה לטבח יובל וכרחל לפני גזזיה נאלמה ולא יפתח פיו׃ מעצר וממשפט לקח ואת דורו מי ישוחח כי נגזר מארץ חיים מפשע עמי נגע למו׃ ויתן את רשעים קברו ואת עשיר במתיו על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו׃
( יְשַׁעְיָהוּ 53:7-9 )
מעמל נפשו יראה ישבע בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים ועונתם הוא יסבל׃ לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו ואת פשעים נמנה והוא חטא רבים נשא ולפשעים יפגיע׃
( יְשַׁעְיָהוּ 53:11-12 )

"הרבים" ו"הפושעים" אצל ישעיהו הם כולנו. התמונה היא של מי שבוחר לעמוד במקום שבו עומדים הסובלים, ולשאת את מה שאינם יכולים לשאת. הנוצרים הראשונים קראו את הפרק הזה כמצביע על ישוע; קוראים יהודים רבים הבינו אותו כמתאר את ישראל. אנו יכולים פשוט לקרוא בעיון ולתת לו לדבר.

מלך מבית דוד

שתי הבטחות נוספות משלימות את התמונה: מלך צדיק ממשפחת דוד, ואבן שהבונים יזרקו.

הנה ימים באים נאם יהוה והקמתי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ׃
( יִרְמְיָהוּ 23:5 )
אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה׃ מאת יהוה היתה זאת היא נפלאת בעינינו׃
( תְהִלִּים 118:22-23 )

הבונים עיצבו אבנים לפינת הבניין, זו שמחברת שני קירות. אבן שנדחתה והופכת לחלק שמחזיק הכול היא תמונה מפתיעה, שנכתבה מאות שנים רבות לפני ישוע. עולי הרגל שרו אותה בדרכם לירושלים, ולכן כל בני דורו הכירו אותה בעל פה.

נולד בלי פריבילגיות

ישוע נולד בשושלת דוד, ובכל זאת באבוס, וגדל בנצרת, כפר שמעטים שמו לב אליו. לוקס מספר על רועים, העדים הצנועים ביותר, כעל המבקרים הראשונים שלו. כך ראו אותו שכניו שנים אחר כך.

הלא זה הוא בן החרש הלא אמו שמה מרים ואחיו יעקב ויוסי ושמעון ויהודה׃ ואחיותיו הלא כלן אתנו הן ומאין איפוא לו כל אלה׃ ויהי להם למכשול ויאמר ישוע אליהם אין הנביא נקלה כי אם בארצו ובביתו׃
( מתי 13:55-57 )
ויאמר אליו ישוע לשועלים יש חורי עפר ולעוף השמים קנים ובן האדם אין לו מקום להניח שם את ראשו׃
( מתי 8:20 )

"בן הנגר" היה דרך לומר "אנחנו יודעים בדיוק מי אתה". ההיכרות שלהם הפכה למכשול. אותו ישוע לא היה לו בית משלו. הוא נולד למשפחה ענייה, ובילה כשלושים שנה באלמוניות שקטה לפני שהחלה פעילותו הציבורית.

האבן שרבים נכשלו בה

וזה הוא שאמר הכתוב הנני יסד בציון אבן פנה אבן בחן ויקרה והמאמין בה לא יבוש׃ לכן לכם המאמינים היקר אבל לסוררים האבן אשר מאסו הבונים היתה לראש פנה ולאבן נגף ולצור מכשל׃ והם נכשלו יען לא שמעו לדבר ולזאת גם נועדו׃
( הראשונה לפטרוס 2:6-8 )

פטרוס, אחד מידידיו הקרובים ביותר של ישוע, כתב זאת אחרי שראה בעצמו את הדחייה, והוא מצטט את אותו מזמור אבן הפינה שפגשנו קודם. אלה שנכשלו לא היו רשעים; הם ציפו למשיח מסוג אחר.

האבן שחילקה את העולם

הנה הסיבה שאדם אחד חילק את העולם. שלוש אמונות גדולות מחזירות את שורשיהן לאברהם, וכל אחת עונה אחרת על השאלה "מי הוא ישוע?". היהדות אינה מקבלת אותו כמשיח ועדיין מחכה לבואו של המשיח. האסלאם מכבד אותו כנביא וכמשיח וצופה את שובו, אך אינו מקבל שהוא בן אלוהים או שמת על הצלב. הנצרות מצהירה עליו כבן אלוהים וכמושיע. כך חייו ותורתו חילקו את האנושות לשלוש דתות אברהמיות גדולות, והדחייה עדיין איתנו גם היום.

מה שמדהים את הנוצרים הוא שדבר זה נחזה מראש. כתבי הקודש המשותפים ליהודים ולנוצרים, הברית הישנה, כבר אמרו שהעבד המובטח יהיה מבוזה ונדחה, כפי שראינו בישעיהו נ"ג ובתהילים קי"ח. ישעיהו אפילו קבע מי ייכשל, ויוחנן, שהוא עצמו יהודי, מספר לנו שזה קרה:

והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל לפח ולמוקש ליושב ירושלם׃ וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו׃
( יְשַׁעְיָהוּ 8:14-15 )
הוא בא אל אשר לו ואשר המה לו לא קבלהו׃
( יוחנן 1:11 )

ישראל ויהודה היו בדיוק האנשים שחיכו זמן רב מכולם. ישוע התאבל על כך, אך מילותיו האחרונות כאן אינן פרידה:

ירושלים ירושלים ההרגת את הנביאים והסקלת את השלוחים אליה כמה פעמים רציתי לקבץ את בניך כתרנגלת המקבצת את אפרחיה תחת כנפיה ולא אביתם׃ הנה ביתכם יעזב לכם שמם׃ כי אני אמר לכם ראה לא תראוני מעתה עד אשר תאמרו ברוך הבא בשם יהוה׃
( מתי 23:37-39 )

הנביאים גם מבטיחים יום של הכרה, שבו הנדחה ייראה סוף סוף כפי שהוא באמת:

ושפכתי על בית דויד ועל יושב ירושלם רוח חן ותחנונים והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד והמר עליו כהמר על הבכור׃
( זְכַרְיָה 12:10 )

לכן, בעיני הנוצרים, החלוקה אינה תבוסה. היא הייתה חלק מהסיפור מתחילתו, והסיפור טרם הסתיים. אנו יכולים לכבד את שכנינו מכל אמונה, ועדיין להזמין בעדינות כל אחד להסתכל שוב. אז מי הוא, לפי התנ"ך והברית החדשה? הנה תשובתם שלהם, המוצעת כמתנה להתבוננות, לעולם לא כדרישה.

מי הוא באמת

בראשית היה הדבר והדבר היה את האלהים ואלהים היה הדבר׃ הוא היה בראשית אצל האלהים׃ הכל נהיה על ידו ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה׃ והדבר נהיה בשר וישכן בתוכנו ונחזה תפארתו כתפארת בן יחיד לאביו רב חסד ואמת׃
( יוחנן 1:1-3,14 )
והוא צלם האלהים הנעלם ובכור כל נברא׃ כי בו נברא כל אשר בשמים ואשר בארץ כל הנראה וכל אשר איננו נראה הן כסאות וממשלות הן שררות ורשיות הכל נברא על ידי ולמענהו׃ והוא לפני הכל והכל קים בו׃
( אל הקולוסים 1:15-17 )
ובודי גדול סוד החסידות אלהים נגלה בבשר נצדק ברוח נראה למלאכים הגד בגוים נתקבל באמונה בעולם נעלה בכבוד׃
( הראשונה אל טימותיוס 3:16 )

יוחנן כתב את בשורתו כעד ראייה, פאולוס כתב לקהילה בקולוסים, והשורה באיגרת אל טימותיאוס עשויה להיות מזמור נוצרי קדום. שלושה כותבים, אמונה אחת: הבורא בעצמו נכנס לחיי אדם, על כל רעבונם ודמעותיהם. פאולוס כתב את האיגרת אל הקולוסים בעודו בכלא, ולכן הביטחון שלו בגדולתו של ישוע מרשים עוד יותר. "בכור" פירושו כאן ראשון במעלה ובכבוד, ולא ראשון שנברא. משום כך הנוצרים קוראים לישוע בן אלוהים.

הגדול בחר במקום הנמוך ביותר

אשר אף כי היה בדמות האלהים לא חשב לו לשלל היותו שוה לאלהים׃ כי אם הפשיט את עצמו וילבש דמות עבד וידמה לבני אדם וימצא בתכונתו כבן אדם׃ וישפל את נפשו ויכנע עד מות עד מיתת הצליבה׃
( אל הפיליפים 2:6-8 )
וידע ישוע כי נתן אביו את הכל בידו וכי מאלהים בא ואל אלהים ישוב׃ ויקם מעל השלחן ויפשט את בגדיו ויקח מטפחת ויחגרה׃ ואחר יצק מים בכיור ויחל לרחץ את רגלי תלמידיו ולנגב במטפחת אשר הוא חגור בה׃
( יוחנן 13:3-5 )
ויהי אחרי אשר רחץ את רגלים וילבש את בגדיו וישב להסב ויאמר אליהם הידעתם מה הדבר אשר עשיתי לכם׃ אתם קראים לי רב ואדון והיטבתם אשר דברתם כי אני הוא׃ לכן אם אני המורה והאדון רחצתי את רגליכם גם אתם חיבים לרחץ איש את רגלי אחיו׃ כי מופת נתתי לכם למען תעשו גם אתם כאשר עשיתי לכם׃
( יוחנן 13:12-15 )

בימי ישוע, רחיצת רגליים הייתה עבודתו של העבד הנמוך ביותר, והתלמידים בדיוק התווכחו מי הגדול ביותר. האיגרת אל הפיליפים פרק ב' מראה את בחירתו לוותר על נוחות מלכותית; חדר העלייה מראה איך נראתה הבחירה הזאת במגבת ובאגן. גדולה, במלכותו, נמדדת בכמה נמוך מוכן אדם להתכופף.

לשרת ולסלוח

כי בן האדם אף הוא לא בא למען ישרתוהו כי אם לשרת ולתת את נפשו כפר תחת רבים׃
( מרקוס 10:45 )
ויאמר ישוע אבי סלח להם כי לא ידעו מה הם עשים ויחלקו בגדיו להם ויפילו גורל׃
( לוקס 23:34 )

דברי מרקוס באים מהסבר ישוע עצמו על חייו. דברי לוקס באים מהצלב עצמו, שם מי שנעשה לו עוול ביקש רחמים למי שעושים לו עוול. אהבה שסולחת לתליינים נדירה בכל תקופה.

מה עשה, ולמה

אשר הוא חלצנו מממשלת החשך והעבירנו למלכות בן אהבתו׃ אשר יש לנו בו הפדיון בדמו סליחת החטאים׃
( אל הקולוסים 1:13-14 )
והוא ראש גוף העדה אשר הוא ראשית ובכור מעם המתים למען יהיה הראשון בכל׃ כי כן היה הרצון לשכן בו את כל המלוא׃ ולרצות אל עצמו את הכל על ידו בעשותו שלום בדם צלבו על ידו הן אשר בארץ הן אשר בשמים׃
( אל הקולוסים 1:18-20 )
כי ככה אהב האלהים את העולם עד אשר נתן את בנו את יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו כי אם יחיה חיי עולמים׃ כי האלהים לא שלח את בנו אל העולם לדין את העולם כי אם למען יושע בו העולם׃
( יוחנן 3:16-17 )
אבל בזאת הודיע האלהים את אהבתו אלינו כי המשיח מת בעדנו בהיותנו עוד חטאים׃
( אל הרומים 5:8 )

"שלום בדם צלבו" פירושו שישוע נתן את חייו מרצונו, ושקימתו ביום השלישי הראתה שלמוות אין המילה האחרונה. עבור נוצרים זהו מרכז הסיפור כולו: אלוהים עצמו משלם את מחיר ההגעה אלינו. אנשים רבים רואים בצלב רק טרגדיה; הכותבים האלה ראו בו את מעשה האהבה הגדול ביותר בהיסטוריה. שימו לב למניע בכל פסוק: לא כעס, לא חובה, אלא אהבה, המוצעת בעודנו רחוקים ממנו.

מורם למעלה

על כן גם האלהים הגביהו מאד ויתן לו שם נעלה על כל שם׃ למען אשר בשם ישוע תכרע כל ברך אשר בשמים ובארץ ומתחת לארץ׃ וכל לשון תודה כי אדון הוא ישוע המשיח לכבוד אלהים האב׃
( אל הפיליפים 2:9-11 )

מי שבא ללא יתרונות מקבל את הכבוד הגבוה ביותר, לא בכוח, אלא מידי האב. ענווה לא הייתה חולשה מעולם, והיא לא נגמרה בצלב; היא הייתה דרכו של המלך מאז ומתמיד. כל ברך שכורעת היא תמונה של הכרה שמחה, ההפך מהדחייה שפגש בתחילה.

דלת פתוחה

אחרי כל המאות האלה, השאלה מי הוא ישוע נשארת השאלה האישית ביותר שאפשר לשאול. אתם מוזמנים לקרוא את הבשורות לאט, לשאול את שאלותיכם ולראות בעצמכם. ישוע לעולם אינו דוחף. הוא פשוט מזמין. בספר האחרון של התנ"ך והברית החדשה הוא אינו שובר את הדלת. הוא דופק, וממתין שנפתח אותה מבפנים, כשנהיה מוכנים.

]12-02[׃
( ההתגלות 3:20 )