מדוע אלוהים נראה אכזרי כל כך כלפי בני אדם?

בברית הישנה אנו קוראים סיפורים רבים על אנשים ועל עמים שלמים שנשאו בתוצאות קשות. הסיפורים האלה משאירים לא פעם משקל על הלב, ושאלה שקטה: האם אלוהים באמת אכזרי כל כך? זו שאלה כנה, והיא ראויה להתבוננות כנה ולא נחפזת.

עולם אחר לגמרי

נתחיל בכך שנזכור עד כמה העולם הקדום היה שונה. הוא לא היה מקום בטוח. האכזריות הייתה בכל מקום, החיים היו קצרים, ולרוב האנשים גם קשים מאוד. מה שלא נחשוב על אותם ימים, עלינו לקרוא אותם כשהתמונה הזאת לנגד עינינו.

אל תוך העולם הזה בחר אלוהים בעם אחד שישא את רצונו אל האחרים ויביא חוק וסדר בין בני אדם. ישראל קיבל את התורה ואת השגחתו של אלוהים, ואלה הבדילו את העם כדוגמה קדושה לשאר העולם. במשך מאות שנים ניסה אלוהים בסבלנות, שוב ושוב, להוביל את האנושות אל דבר טוב יותר.

כדאי לשים לב כמה רחוק הגיעה האנושות מאז, מימים שבהם ילדים נשרפו על מזבחות, ושבהם התעללות, עבדות ועוול היו דבר רגיל. אלוהים שולט בכול, ועם זאת הוא רוצה שבני האדם יצמחו. הוא אינו רוצה להשמיד אותנו. הוא רוצה להביא אותנו אל עתיד טוב יותר. וכפי שההיסטוריה מראה, קשה מאוד להפנות את לב האדם אל טוב לב, יושר ונתינה ללא אנוכיות, משום שבני האדם שבים וחוזרים אל החשכה הישנה.

הבה נתבונן במה שאומרים הנביאים, לפי הסדר שבו חיו, ונניח לדבריהם שלהם להראות מה התרחש.

עמוס: אזהרה מפני אכזריות בין בני אדם

עמוס התנבא במאה השמינית לפני הספירה, תחילה אל העמים שסביב ישראל ואחר כך אל ישראל עצמה. הוא פותח ביחסם של העמים זה לזה. עמון, עם שכן, יצא למלחמה כדי להרחיב את גבולותיו ועשה דבר נורא לחלשים ביותר:

כה אמר יהוה על שלשה פשעי בני עמון ועל ארבעה לא אשיבנו על בקעם הרות הגלעד למען הרחיב את גבולם׃

( עָמוֹס 1:13 )

אחר כך פונה עמוס אל עם אלוהים עצמו. גם הם היו אשמים, והרשימה שבאה בעקבות זאת עוסקת בכסף ובכוח שמשתמשים בהם נגד העניים:

כה אמר יהוה על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים׃ השאפים על עפר ארץ בראש דלים ודרך ענוים יטו ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי׃

( עָמוֹס 2:6-7 )

ירמיהו: סבלנות ארוכה, וצער

ירמיהו שימש נביא בירושלים בעשורים האחרונים לפני שהעיר נפלה בידי בבל, בסביבות שנת 600 לפני הספירה. רבים מבני עמו פנו לעבוד את הבעל ואת מולך, וילדים הוקרבו על מזבחות. שימו לב כיצד אלוהים מדבר על כך. זה היה דבר שמעולם לא ציווה עליו, ושמעולם לא עלה על דעתו:

ובנו את במות הבעל לשרף את בניהם באש עלות לבעל אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי׃

( יִרְמְיָהוּ 19:5 )

הנביא מתאר גם ארץ שסבלה בגלל דרך חייהם של יושביה:

כי מנאפים מלאה הארץ כי מפני אלה אבלה הארץ יבשו נאות מדבר ותהי מרוצתם רעה וגבורתם לא כן׃

( יִרְמְיָהוּ 23:10 )

אחר כך מזכיר ירמיהו לעם כמה זמן אלוהים מדבר אליהם. במשך עשרים ושלוש שנים הוא הזהיר אותם, ואלוהים שלח נביאים אחרים לפניו:

מן שלש עשרה שנה ליאשיהו בן אמון מלך יהודה ועד היום הזה זה שלש ועשרים שנה היה דבר יהוה אלי ואדבר אליכם אשכים ודבר ולא שמעתם׃ ושלח יהוה אליכם את כל עבדיו הנבאים השכם ושלח ולא שמעתם ולא הטיתם את אזנכם לשמע׃ לאמר שובו נא איש מדרכו הרעה ומרע מעלליכם ושבו על האדמה אשר נתן יהוה לכם ולאבותיכם למן עולם ועד עולם׃

( יִרְמְיָהוּ 25:3-5 )

התוצאות, כשהגיעו, לא נועדו להיות סוף הסיפור. אלוהים נתן לעמו את ההבטחה הזאת של השגחה לצד התוכחה:

כי אתך אני נאם יהוה להושיעך כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הפצותיך שם אך אתך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך׃

( יִרְמְיָהוּ 30:11 )

הוא גם מסביר מדוע התוכחה הייתה נחוצה, ומדבר בעדינות אל אנשים שחשו את הכאב ולא הבינו אותו:

מה תזעק על שברך אנוש מכאבך על רב עונך עצמו חטאתיך עשיתי אלה לך׃

( יִרְמְיָהוּ 30:15 )

ויש הבטחה שיום אחד הכול יתבהר:

לא ישוב חרון אף יהוה עד עשתו ועד הקימו מזמות לבו באחרית הימים תתבוננו בה׃

( יִרְמְיָהוּ 30:24 )

בפרק הבא אנו רואים את הלב שמאחורי הכול. גם בשעה שהוא מוכיח את ישראל, אלוהים מדבר על העם כמו הורה שמדבר על ילד אהוב:

הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם יהוה׃

( יִרְמְיָהוּ 31:20 )

בימי ירמיהו נהגו אנשים לומר שילדים סובלים על מה שעשו הוריהם. אלוהים משיב שכל אדם אחראי לבחירותיו שלו:

כי אם איש בעונו ימות כל האדם האכל הבסר תקהינה שניו׃

( יִרְמְיָהוּ 31:30 )

מאוחר יותר, כשירושלים עמדה ליפול, דיבר ירמיהו שוב על המזבחות בגיא בן הנום, שבהם הוקרבו ילדים לאל מולך, וצערו של אלוהים על כך ברור:

ויבנו את במות הבעל אשר בגיא בן הנם להעביר את בניהם ואת בנותיהם למלך אשר לא צויתים ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת למען החטי את יהודה׃

( יִרְמְיָהוּ 32:35 )

יחזקאל: הסיבות נפרשות

יחזקאל היה נביא בין אלה שכבר הוגלו מירושלים לבבל. דבריו מתארים מה התרחש בעיר עצמה. תחילה, תמונה של ארץ מלאה חמס:

עשה הרתוק כי הארץ מלאה משפט דמים והעיר מלאה חמס׃

( יְחֶזְקֵאל 7:23 )

העם גם אמר לעצמו שאלוהים אינו רואה ואינו אכפת לו. אלוהים משיב שהוא רואה הכול:

ויאמר אלי עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד ותמלא הארץ דמים והעיר מלאה מטה כי אמרו עזב יהוה את הארץ ואין יהוה ראה׃

( יְחֶזְקֵאל 9:9 )

יחזקאל מזהיר מפני משפטים קשים שיבואו על ירושלים, ומפני תכלית מפתיעה שיש בהם: ניצולים יגיעו אל בבל, וסיפוריהם יראו לגולים שדבר לא קרה ללא סיבה.

כי כה אמר אדני יהוה אף כי ארבעת שפטי הרעים חרב ורעב וחיה רעה ודבר שלחתי אל ירושלם להכרית ממנה אדם ובהמה׃ והנה נותרה בה פלטה המוצאים בנים ובנות הנם יוצאים אליכם וראיתם את דרכם ואת עלילותם ונחמתם על הרעה אשר הבאתי על ירושלם את כל אשר הבאתי עליה׃ ונחמו אתכם כי תראו את דרכם ואת עלילותם וידעתם כי לא חנם עשיתי את כל אשר עשיתי בה נאם אדני יהוה׃

( יְחֶזְקֵאל 14:21-23 )

אלוהים מדבר גם על ילדיו שלו שהוקרבו לאלילים, ואת זה חש כבגידה:

ותקחי את בניך ואת בנותיך אשר ילדת לי ותזבחים להם לאכול המעט מתזנתך׃ ותשחטי את בני ותתנים בהעביר אותם להם׃

( יְחֶזְקֵאל 16:20-21 )

והוא מזכיר לעם את סדום, עיר מפורסמת בגורלה. הסיבה שניתנה עשויה להפתיע. לא רק אלימות, אלא גאווה, נוחות והפניית עורף לעני:

הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה׃ ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי׃

( יְחֶזְקֵאל 16:49-50 )

לבסוף מונה יחזקאל, אחד אחד, את העוולות שמילאו את ירושלים: מנהיגים שרצחו, אלמנות ויתומים שעשקו אותם, עדויות שקר שהביאו אנשים חפים מפשע אל מותם, ואכזריות בתוך המשפחה:

הנה נשיאי ישראל איש לזרעו היו בך למען שפך דם׃ אב ואם הקלו בך לגר עשו בעשק בתוכך יתום ואלמנה הונו בך׃ קדשי בזית ואת שבתתי חללת׃ אנשי רכיל היו בך למען שפך דם ואל ההרים אכלו בך זמה עשו בתוכך׃ ערות אב גלה בך טמאת הנדה ענו בך׃ ואיש את אשת רעהו עשה תועבה ואיש את כלתו טמא בזמה ואיש את אחתו בת אביו ענה בך׃ שחד לקחו בך למען שפך דם נשך ותרבית לקחת ותבצעי רעיך בעשק ואתי שכחת נאם אדני יהוה׃

( יְחֶזְקֵאל 22:6-12 )

מה אפשר ללמוד מכאן

כשאנו קוראים את הקטעים האלה לפי הסדר, התמונה מתבהרת. הצרות שבאו קדמו להן אזהרות ארוכות. הן באו בעקבות אכזריות אמיתית, בייחוד כלפי החלשים והצעירים. והן באו מאלוהים שמדבר על עמו כעל ילדיו האהובים, שאינו שמח להוכיח אותם, ושממשיך להבטיח עתיד אחרי כן.

היו ימים קשים מאוד, שבהם פעל אלוהים כדי להשיב אנשים אליו ולעשות את העולם הזה למקום טוב יותר. עברנו דרך ארוכה מאז, ועם זאת עדיין יש בקרבנו הרבה מה לתקן גם היום.

הסבל הוא חלק מהעולם השבור הזה, והברית החדשה אינה מסתירה זאת. היא גם אומרת לנו שאלוהים לא עמד מרחוק. בישוע הוא נכנס אליו, ומי שהולכים אחריו מגלים שאפילו מצוקה יכולה להראות את חייו:

ונשאים בכל עת מיתת האדון ישוע בגויתנו למען יגלו גם חיי ישוע בגויתנו׃

( השנייה אל הקורינתים 4:10 )

אולי התגובה הטובה ביותר לשאלות שהדפים האלה מעלים היא תגובה צנועה: לקרוא לאט, לבטוח שסבלנותו של אלוהים גדולה ממה שאנו רואים, ולבקש ממנו שיעשה אותנו שותפים לתיקון.