האם הכול נקבע מראש?
כשאנו קוראים על צרות שנראות כבאות על האנושות, או על חיינו שלנו, קל להרגיש חסרי אונים, כאילו אין מה לעשות. יש מבינינו שמסיקים בשקט שכל מה שבחיים כבר הוכרע ושום מאמץ לא ישנה זאת. אך האם זה באמת כך?
המקרא מציג לנו תמונה עדינה יותר. גם האסונות שאלוהים עצמו הכריז עליהם, וגם הברכות שהבטיח, אינם מתממשים תמיד בדיוק כפי שנאמרו. לעיתים קרובות הם תלויים באופן שבו האנשים מגיבים. הנה מה שאמר אלוהים לנביא ירמיהו:
רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד׃ ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו׃( יִרְמְיָהוּ 18:7-8 )
ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנת ולנטע׃ ועשה הרעה בעיני לבלתי שמע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו׃( יִרְמְיָהוּ 18:9-10 )
אלוהים אומר שהצהרותיו אינן דלת נעולה. הן דומות יותר לשיחה פתוחה, שבה בחירותינו נשמעות.
עיר שהקשיבה
הדוגמה המפורסמת ביותר היא נינוה. יונה הביא מסר קצר ומפחיד, והאנשים לקחו אותו ללב:
ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת׃ ויאמינו אנשי נינוה באלהים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם׃ ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדליו לאמר האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו׃ ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם׃ מי יודע ישוב ונחם האלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד׃( יוֹנָה 3:4-5,7-9 )
שימו לב לענווה שבדברי המלך: מי יודע? אולי עוד ישוב אלוהים וינחם. לא היה לו שום ערובה, רק תקווה. ותקווה זו נענתה:
וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה׃( יוֹנָה 3:10 )
מדוע אלוהים מזהיר אותנו
כדאי לשאול מדוע אלוהים מזהיר בכלל. אילו אי אפשר היה למנוע אסון, אזהרה רק הייתה מביאה צער. אבל אזהרה היא הזמנה. דרך ירמיהו הסביר אלוהים את לבו:
אולי ישמעו וישבו איש מדרכו הרעה ונחמתי אל הרעה אשר אנכי חשב לעשות להם מפני רע מעלליהם׃( יִרְמְיָהוּ 26:3 )
ועתה היטיבו דרכיכם ומעלליכם ושמעו בקול יהוה אלהיכם וינחם יהוה אל הרעה אשר דבר עליכם׃( יִרְמְיָהוּ 26:13 )
אלוהים אינו רוצה להביא צרה. הוא מקווה שישמעו אותו. למרבה הצער, סבלנותו אינה נענית תמיד:
אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר ולא יכרת מעונה כל אשר פקדתי עליה אכן השכימו השחיתו כל עלילותם׃( צְפַנְיָה 3:7 )
גם לנביאים ניתן תפקיד בכך. הם לא באו להפחיד את האנשים, אלא לתת להם הזדמנות לשוב בזמן:
אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אם תהיה רעה בעיר ויהוה לא עשה׃ כי לא יעשה אדני יהוה דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים׃( עָמוֹס 3:6-7 )
ענווה משנה את התוצאה
המקרא מראה דפוס זה גם אצל אלה שסטו רחוק מהדרך. המלך אחאב, אחד מנשיאי ישראל הבעייתיים ביותר, הכניע את עצמו, ואלוהים שם לב:
ויהי כשמע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט׃ ויהי דבר יהוה אל אליהו התשבי לאמר׃ הראית כי נכנע אחאב מלפני יען כי נכנע מפני לא אבי הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו׃( 1 מְלָכִים 21:27-29 )
כך קרה גם עם המלך רחבעם ושרי יהודה:
ושמעיה הנביא בא אל רחבעם ושרי יהודה אשר נאספו אל ירושלם מפני שישק ויאמר להם כה אמר יהוה אתם עזבתם אתי ואף אני עזבתי אתכם ביד שישק׃ ויכנעו שרי ישראל והמלך ויאמרו צדיק יהוה׃ ובראות יהוה כי נכנעו היה דבר יהוה אל שמעיה לאמר נכנעו לא אשחיתם ונתתי להם כמעט לפליטה ולא תתך חמתי בירושלם ביד שישק׃( 2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 12:5-7 )
בשני הסיפורים, לב עניו ריכך את מה שעמד לבוא.
מה זה אומר לנו
במקרא יש דוגמאות רבות לכך שאלוהים משנה את דרכו, הן לברכה והן לקושי, בהתאם לאופן שבו האנשים מגיבים. הדבר מזמין אותנו להתבונן בעיניים פקוחות בחיינו שלנו ובאנשים סביבנו. אולי אלוהים מדבר אלינו ישירות דרך המקרא. אולי הוא מדבר בעקיפין, דרך הנסיבות שאנו פוגשים. ייתכן שחלק מהנסיבות סודרו כדי ללמד אותנו דבר מה. אם נלמד מהן, מי יודע, אולי ייחסך מאיתנו לקח קשה יותר בהמשך.
וכשהתוכחה אכן באה, היא באה מיד אוהבת:
ותשכחו דבר הנחומים המדבר אליכם כמו אל בנים לאמר מוסר יהוה בני אל תמאס ואל תקץ בתוכחתו׃ כי את אשר יאהב יהוה יוכיח יכאב את בן ירצה׃( אל העברים 12:5-6 )
לכן אין לנו צורך להתייאש. העתיד אינו חומה, אלא שביל, ואנו מוזמנים ללכת בו יחד עם אלוהים.