דילוג לתוכן העיקרי

תפקידם של הגאווה ושל אמונה אמיתית

אדם מביט בענווה בציר ענבים הצומח מגפן פורחת, כסמל להוראתו של ישוע שאמונה אמיתית ופריון רוחני נובעים מהחיבור שלנו אל אלוהים, ולא מהישגינו או מגאוותנו.

כולנו רוצים להרגיש מכובדים וחשובים. זה טבעי, וזה שורש הערך העצמי שלנו. הגאווה היא קרובת משפחה קרובה של הרצון הזה. היא גדלה כשאנו רוצים שאחרים יבחינו במה שעשינו ובמה שהפכנו להיות. אין זה מפתיע שהמקרא מדבר על גאווה כל כך הרבה. אנו נוטים לקרוא את הפסוקים האלה במהירות ולהניח שהם עוסקים במישהו אחר. בואו נתבונן בנושא בעדינות ומקרוב יותר. הנה שלושה פסוקים קצרים להתחלה:

אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה׃
( מִשְׁלֵי 30:32 )
כי השח ישבי מרום קריה נשגבה ישפילנה ישפילה עד ארץ יגיענה עד עפר׃
( יְשַׁעְיָהוּ 26:5 )
להסיר אדם מעשה וגוה מגבר יכסה׃
( אִיּוֹב 33:17 )

שימו לב לאחרון. אלוהים "מונע מהם גאווה", והוא עושה זאת בכך שהוא מדבר אל בני האדם שוב ושוב, כמו הורה אכפתי.

שני סוגים של גאווה

בחיי היומיום אנו משתמשים במילה בשתי דרכים. האחת ביקורתית: "האיש הזה היה גאה מכדי לעזור." השנייה חמה: "כל הכבוד, אני כל כך גאה בך!" השנייה נפוצה במשפחות, שבהן הורים מעודדים את הילדים להמשיך ולגדול. אלו ההגדרות המקובלות:

  1. תחושה של הנאה או סיפוק עמוקים הנובעים מהישגיו של אדם, מהישגיהם של אלה הקרובים אליו, או מתכונות ורכוש שזוכים להערכה רחבה.
  2. מודעות לכבודו העצמי של האדם.

שמחה על הצלחתו של ילד היא דבר טוב, ושום דבר במקרא אינו מונע אותה. מה שהמקרא מזהיר מפניו הוא סוג מסוים של גאווה: האמונה ש"עשיתי זאת בכוחות עצמי, ואני לא צריך אף אחד." זוהי גאווה הנסמכת על עצמנו במקום על אלוהים ועל אחרים:

רק בזדון יתן מצה ואת נועצים חכמה׃
( מִשְׁלֵי 13:10 )

מה אלוהים אומר על סוג זה של גאווה

הפסוקים להלן מתארים כיצד אלוהים מגיב. שימו לב שהדבר קשור יותר למרחק מאשר לעונש. כשאנו נשענים רק על עצמנו, אנו משאירים לו מעט מקום:

שם יצעקו ולא יענה מפני גאון רעים׃
( אִיּוֹב 35:12 )
ואת עם עני תושיע ועיניך על רמים תשפיל׃
( 2 שְׁמוּאֵל 22:28 )
כי רם יהוה ושפל יראה וגבה ממרחק יידע׃
( תְהִלִּים 138:6 )

השליח יעקב מסביר מדוע אלוהים מתנגד לגאווה: משום שהוא רוצה לתת לנו יותר.

וגם יגדיל לתת חן על כן אומר אלהים ללצים יליץ ולענוים יתן חן׃
( יעקב 4:6 )

מלך שאמר: "אני עשיתי זאת"

לפני שנסיק מסקנות, בואו נתבונן בסיפור. נבוכדנצר היה מלך בבל החזק. הוא חלם חלום מטריד, והנביא דניאל הסביר לו שאלוהים מזהיר אותו. דניאל הוסיף בקשה מלאת אהבה:

להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרק ועויתך במחן ענין הן תהוא ארכה לשלותך׃
( דָּנִיֵּאל 4:27 )

עברה שנה שלמה, שנה של סבלנות. ואז יום אחד, כשהמלך הביט על עירו, אמר:

ענה מלכא ואמר הלא דא היא בבל רבתא די אנה בניתה לבית מלכו בתקף חסני וליקר הדרי׃
( דָּנִיֵּאל 4:30 )

האזהרה התגשמה כמעט מיד:

עוד מלתא בפם מלכא קל מן שמיא נפל לך אמרין נבוכדנצר מלכא מלכותה עדת מנך׃ ומן אנשא לך טרדין ועם חיות ברא מדרך עשבא כתורין לך יטעמון ושבעה עדנין יחלפון עליך עד די תנדע די שליט עליא במלכות אנשא ולמן די יצבא יתננה׃
( דָּנִיֵּאל 4:31-32 )

נבוכדנצר איבד את כל מה שהתגאה בו. אולם הביטו כיצד מסתיים הסיפור. אחרי זמן זה הרים את עיניו והבין מי עומד מאחורי הישגיו:

ולקצת יומיה אנה נבוכדנצר עיני לשמיא נטלת ומנדעי עלי יתוב ולעליא ברכת ולחי עלמא שבחת והדרת די שלטנה שלטן עלם ומלכותה עם דר ודר׃ וכל דארי ארעא כלה חשיבין וכמצביה עבד בחיל שמיא ודארי ארעא ולא איתי די ימחא בידה ויאמר לה מה עבדת׃ כען אנה נבוכדנצר משבח ומרומם ומהדר למלך שמיא די כל מעבדוהי קשט וארחתה דין ודי מהלכין בגוה יכל להשפלה׃
( דָּנִיֵּאל 4:34-35,37 )

המלך למד דבר יקר ערך, וכבודו הושב לו. אולי נוכל ללמוד את אותו לקח בעדינות רבה יותר, פשוט מתוך התבוננות בסיפורו.

ומה לגבי המאמץ שלנו?

רובנו איננו מלכים. אבל לעיתים קרובות אנו אומרים: "בניתי את הבית הזה במו ידיי", "הקמתי את החברה הזאת" או "ניצחתי במירוץ הזה." האין זה הוגן להרגיש גאווה כשעמלנו קשה על דבר שהיה חשוב לנו, כמו עבודה טובה, משפחה חזקה או מירוץ?

כמובן שהמאמץ חשוב. אבל כותב ספר קהלת החכם הבחין בדבר מה בחיים כפי שהם נראים מבחינתנו: התוצאות אינן תלויות רק במיומנות ובמאמץ שלנו.

שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבנים עשר וגם לא לידעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם׃
( קֹהֶלֶת 9:11 )

ההצלחה לעולם אינה בידינו לגמרי. וישוע מוסיף מחשבה מנחמת. אפילו הפרטים הקטנים ביותר בחיים אינם נעלמים מעיני האב:

הלא תמכרנה שתי צפרים באסר ואחת מהנה לא תפול ארצה מבלעדי אביכם׃
( מתי 10:29 )

האם זה אומר שההישגים שלנו אינם באמת שלנו? ישוע משיב בעזרת תמונה של גפן וענפיה. ענף אינו יוצר את חייו בעצמו. הוא מקבל אותם מהגפן, והפרי גדל מהקשר הזה. הוא חוזר על אותו רעיון פעמיים, במילים מעט שונות, כדי שלא נחמיץ אותו:

עמדו בי ואני בכם כאשר השריג בל יעשה פרי מאליו אם לא יעמד בגפן כן גם אתם אם לא תעמדו בי׃
( יוחנן 15:4 )
אנכי הוא הגפן ואתם השריגים העמד בי ואני בו הוא יעשה פרי לרב כי בלעדי לא תוכלון עשות מאומה׃
( יוחנן 15:5 )

אין בכך כוונה להקטין את מאמצינו. הכוונה היא שהיכולות, הרעיונות והכוח שלנו הם מתנות. המקרא אומר זאת בבירור:

ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה׃ וזכרת את יהוה אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה׃
( דְּבָרִים 8:17-18 )

אמונה: להישען על אלוהים

הגאווה אומרת: "עשיתי זאת לבד." האמונה אומרת: "תודה, לא יכולתי לעשות זאת בלעדיך." אמונה היא אמון, והאמון תופס בעדינות את מקום הסמכות העצמית:

בטח אל יהוה בכל לבך ואל בינתך אל תשען׃ בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך׃
( מִשְׁלֵי 3:5-6 )

הוא תופס גם את מקום הדאגה. כשאנו מפסיקים לשאת הכול לבד, אנו מוצאים שלווה שמפתיעה אותנו:

אל תדאגו כי אם בתפלה ובתחנונים עם תודה תודיעו בכל דבר את משאלותיכם לאלהינו׃
( אל הפיליפים 4:6 )

והוא נותן לנו דרך חדשה לחגוג. אנו חופשיים לשמוח בעבודתנו ולחלוק את הקרדיט:

לכן אם תאכלו או אם תשתו או כל אשר תעשו את הכל עשו לכבוד אלהים׃
( הראשונה אל הקורינתים 10:31 )
ויהי ככתוב המתהלל יתהלל ביהוה׃
( הראשונה אל הקורינתים 1:31 )

אז בואו נקבל את מגבלותינו ללא בושה, ונמצא נחמה בכך שאנו יכולים להישען על ישוע. הוא הולך איתנו בכל קושי. כשהגאווה לוחשת לנו שעלינו לעשות הכול לבד, נוכל להשיב: יש מישהו שאפשר לבטוח בו.